חיים

    - אני לא יודע מה להגיד.
    הוא לא ידע כיצד להגיב. ישב על הכסא הגבוה, הלא נוח. הכסא היה מעין מגדל עץ, שוודאי שימש פעם מטרות שונות. את הכסא אסף ממגרש הכדורגל הסמוך. מישהו השאירו או השליכו שם.
    הוא לא ידע כיצד להגיב. בחן בעינו הרואה (עינו האחרת סומאה בילדותו) את הכוסית שלפניו. העראק הצלול העיר בגרונו דגדוג נעים. יבוא בטח היום ולא יוכל עוד לשתות. יבוא היום ויאסרו עליו את השתייה. כמו שאסרו על שמס טבנישווילי. השכן טבינישווילי נפטר לפני שלוש שנים. זכור יזכור את המקרה. טבנישווילי מת משום שלא שעה להזהרתו של הרופא ולא חדל משתיית עראק. המקרה זכור לו היטב.
    - לחיים רבותי!
    - לחיים! - החרו החזיקו אחריו המסובים.
    חייב הוא, לשבת על הכסא הגבוה, חסר המשענת, הכסא הבלתי נוח בתכלית, שעיקר שימושו - קביעת מסמרים בפינות הגבוהות של החנות, מקום שם נתלו מחרוזות הבמיה והפלפלים האדומים. חייב הוא, לשבת על מגדל העץ המגושם הזה מאחר והוא המארח.
    - אדון חיים - פונה אליו אהרון מחלול, החייט - היה לי הכבוד להכיר את עמנואל. גם אותך היה לי כבוד להכיר אך גם אותו הכרתי. סוף, סוף - אותה שכונה! - ראה החייט לנכון לומר דבר מה לצדקתו ומילא כוסיתו עד השפה, לא מעל השפה. מין אמנות קנה לו במילוי הכוסית. לא מילאה כי אם גדשה נוזל, תפוח כעדשה גדולה, צלולה, מבטיחה, מסתורית, מגרה, שעלה ונשק לשפה מבלי שנשפך.
    - חיים - אומר יעקב, בעל המכולת שממול - חיים - שב ומטעים בלשון כבדה - זה המזל שלך. אתה - יש לך מזל, חיים. העמנואל הזה הביא לך מזל. אנחנו מאחלים לך שיהיה לך תמיד מזל, חיים! וגם לנו שיהיה מזל. כמוך. אנחנו היום חוגגים, חיים. אנחנו חוגגים על שעמנואל הלך. על שעמנואל עזב. הסתלק. לא היה מקום לשני ירקנים בשכונה. אחד מהשניים היה צריך ללכת. לעזוב. אתה או עמנואל. עמנואל או אתה. אחד מהשניים. תמיד אחד מהשניים צריך ללכת. תמיד אחד מהשניים צריך להישאר. רק אחד נשאר. תמיד. אפילו בין איש ואשה נשאר תמיד אחד. כל החיים ביחד, כל החיים שניים ובסוף אחד הולך ואחד נשאר. אי אפשר אחרת.
    עמנואל גמר. אתה נשארת. הוא הלך. הוא היה אדם כזה, איך להגיד לך... פעם - רבתי אתו. עוד מעט והלכנו מכות. הוא אמר שאני שקרן. הוא אמר שאני מניח בכוונה עיתון מקופל מתחת לכף המאזניים שלי. הוא אמר את הכל לפני האנשים, לפני הקליינטים. עוד מעט והלכנו מכות. אבל היה שם שוטר אחד. ולא היתה ברירה. ובינתיים, הדם כבר לא רתח. כמה יכול דם לרתוח? דקה, שתיים, שלוש. לא יותר. תחשוב לרגע, חיים, במשך דקה, שתיים, שלוש - מתהפך העולם. הדם הרותח יהפוך את העולם... אבל הוא, עמנואל, היה איש כזה… טוב שהיה שם שוטר. אני זוכר עד היום. בא עם הסינור הכחול הזה, המלוכלך שלו, בשביל מה בעצם היה לובש סינור? אתה לא לובש סינור, אני לא לובש סינור, שבתאי, שהוא אפילו קצב, לא לובש סינור, על מחלול לא לדבר, דוד לא לובש סינור, איש לא לובש סינור. רק הוא היה לובש - בשביל מה?
    - אני לא יודע - השיב. במלוא הכנות.
    - בשביל לעשות רושם למישהו? איזה סינור מלוכלך, בחיי! לא ראיתי דבר כזה אף פעם, בהן צדק אני אומר לכם - אף פעם לא ראיתי דבר כזה! והוא אמר לי שאני - שקרן. לא, לא שקרן. הוא דיבר בשפה אחרת, הרי אנחנו יודעים, הוא קרא קצת ספרים, הוא לא אמר סתם "שקרן", הוא אמר איזה מלה אחרת. אולי אתה, דוד, יודע את המלה?
    - אולי.
    - לא שקרן...
    - כזבן, רמאי?
    - לא, לא. משהו אחר. אני כבר זוכר. הוא אמר לי: "אתה מוליך שולל את הבריות!" "מוליך שולל" - מאיפה הוא לקח את זה? אני לא יודע. אני גם לא רוצה לדעת. אני עד היום לא מבין - למה הוא עשה את זה? מה הוא רצה להגיד בזה? אותו לא שיקרתי בשום דבר. כשבא לקנות משהו סילקתי את העיתון מכף המאזניים שלי. ומה הוא רצה ממני? איזה מין אדם היה זה, עמנואל? פעם, ישבנו לפני החנות שלו. לפני המקרה שסיפרתי. זמן רב לפני זה. ישבנו על הארגזים. ישבנו ככה, שותקים. מאחרי הצהריים עד הערב. עד שנראו הכוכבים. לא תאמינו - ישבנו בלי להגיד מלה. לא זזנו מהמקום. ולי לא היה רע! זאת אומרת, לא הרגשתי עצמי חייב להגיד משהו. זאת אומרת, היה לי טוב, היה לי טוב מאוד. אף פעם לא קרה לי דבר כזה, לשבת עם מישהו, לשתוק – ולא להרגיש רע. רק אתו קרה הדבר. רק עם עמנואל. מין בן אדם היה זה!
    - פעם - פתח דוד, בעל הקיוסק, המוכר במוצאי שבת גם פלאפל - דיבר אתי על העץ. עץ הדקל, זה שהילדים מורטים אותו בכל ל"ג בעומר וסוכות והוא נשאר בכל זאת בחיים. הוא אמר: "העץ יודע יותר מבני-אדם. העץ, שורשיו במקור. לבני אדם אין שורשים. בני-אדם הם המקור והם לא יודעים את הדבר הזה". אתם מבינים משהו? לא. לא מבינים. גם אני לא מבין. לא מבין דבר. אבל יש מין רגש אחר. נעים לשמוע דברים כאלה. דברים סתומים לגמרי ובכל זאת נעימים. נעימים לשמיעה. "העץ יודע יותר מבני-אדם". איך בכלל יכול עץ לדעת?
    הוא היה מוכר ביוקר. יקרן היה. ובכל זאת, היו האנשים באים וקונים. מדוע? למה? משום מה? מדוע לא באו ולא קנו אצלך, חיים. מדוע העדיפו לקנות אצל עמנואל, למרות שהוא מכר אותה סחורה - במחיר גבוה יותר? ואם הוא - אל תתרגז אדון חיים, אנחנו מדברים כאן דוגרי - אם הוא היה נשאר בשכונה, אתה היית מחוסל! כל אחד יגיד לך את זה. וגם אתה יודע את זה. כל אחד יודע את זה. אין אדם שאינו יודע את זה ואתה - יותר מכולם.
 .נאנח, גמע מכוסיתו, השיבה מתונות אל השולחן המאולתר, המורכב מארבעה ארגזים ריקים, תר אחרי מקום ישיבה נוח יותר. ברי היה לו שעל הכסא שישב, לא יוכל להמשיך ולשבת זמן רב.
    דוד המשיך:
    - הנשים חיבבו אותו אבל יותר מהנשים, הגברים. ויותר מהגברים - הילדים. הוא היה מספר סיפורים. גם אני ניסיתי פעם לספר לילדים שלי סיפורים. ברוך השם, יש לי שישה בבית, מגיל שלוש עד תשע. ניסיתי - ולא יכולתי. אין רצון, אין סבלנות, אין עצבים. והוא היה מספר. מתיישב בחוץ, על הארגזים והילדים מיד מקיפים  אותו והוא פותח ומספר על מלך ומלכה, על עני ועשיר, על ילד וילדה, על ציפור ועכבר; למה לא לגלות לכם את האמת? גם אני הקשבתי. לא פעם. בהתגנב ככה, עשיתי עצמי כמסתכל בחלון ראווה של שבתאי ובינתיים - שומע ושומע ושומע... מה יש לדבר - הסיפור תמיד היה מעניין. אף פעם לא רבתי אתו, ברוך השם! אבל גם לא התיידדתי. קשה להתיידד אתו. היה לו מין אופי. אומר "שלום" ומזעים פנים. לא ראיתי אותו מחייך. אף פעם לא ראיתי את עמנואל מחייך. אשתו היתה באה במוצאי-שבת לקנות פלאפל בשביל הילדים שלהם. חמש מנות שלמות. פעם אמרה לי: "עמנואל ביקש שאמסור לך שתפסיק לעשות את הפלאפל מלחם ישן!" אני עושה פלאפל מלחם ישן? מוסיף פירור או שניים... ואולי קצת יותר - כמו כולם! מי עושה היום פלאפל בלי לחם ישן? - התרעם והמשיך - שום דבר לא עניתי לה. ואחר כך שוב באה האשה ושוב אותו הדבר: "שתפסיק לעשות מלחם ישן". התרגזתי:
    -"גבירתי הנכבדה" - אמרתי לה - "אף אחד לא כופה עלייך לקנות פלאפל שלי!"
    ואז הוא הפסיק להשיב ל"שלום" שלי. מין ברייה כזאת, מין אדם מיוחד במינו. אתה עובר על פניו, סמוך סמוך, אומר לו "שלום" במלוא הפה, הוא מביט עליך, נותן בך עיניים ארוכות כאלו, כמו שיפודים, לא זז ממקומו, מחכה שתעבור, ולא עונה. ואחר כך גם אני הפסקתי לו את ה"שלום". סוף, סוף, גם לי יש קצת כבוד! מה עשיתי לו, מה הוא רוצה ממני, אני חייב לו משהו? אבל לא רבתי אתו, ברוך השם!
    שבתאי סיפר משהו מגומגם על איזה יום קודר, חורפי, בו נפגש עם עמנואל בשוק הסיטונאי. הזדמן שם באקראי. נכנסו לקפה, שתו קוניאק. עמנואל סיפר לו איזה אגדה על פרוצה שירדה לאיזה עמק ללקט איזה צרי יקר. כוונתה היתה לחדול מדרכה הנלוזה ולהתפרנס ממכירת הצרי. ופתאום התברר, שכל הצרי שהפרוצה היתה מלקטת, אוגרת, מיבשת, טוחנת ומוציאה לשוק למכירה, לא היה שווה פרוטה. אותו צרי עצמו ששכנתה ליקטה, אגרה, ייבשה, טחנה והוציאה למכירה, היה בו כדי לרפא, היינו - שווה היה מחירו הגבוה, בניגוד לזה שלה. הפרוצה אמרה לשוב לסורה כי ראתה שמונעים ממנה את הישועה. באותו לילה בו החליטה החלטתה, נדדה שנתה והיא הבחינה בשכנתה המחליפה צרי בצרי - נוטלת מעמה ומשאירה תחתו משלה. מה עשתה? - הוסיפה להעמיד פנים כישנה והתירה לשכנתה לכלות מלאכתה. ואז לפתע הפך גם הצרי שלה מועיל ושווה מחירו הגבוה! אלא שהפרוצה פסקה מלמכור אותו והחלה מחלקת אותו חינם אין כסף. את פרנסתה מצאה בקיבוץ נדבות.
    - "אתה" - פסק אז עמנואל לקצב - "הינך האשה הפרוצה. אלא שחסר אתה את השכנה שתוכל להציל אותך בעוד מועד".
    - מוזר מאוד! - צייץ מחלול החייט.
    - שלשום - סיפר המארח בקול כבד - נכנס אצלי. בא, התיישב מולי, שתק. גם אני שתקתי. בא לקוח, קמתי, שרתתי את הלקוח. עברה שעה, שעתיים. קם, קרב אלי:
    - "חיים" - אמר - "באתי לבקש ממך מחילה".
    - "על שום מה?" - שאלתי.
    - "על גזילת פרנסה" - השיב והוסיף - "העליתי מחירים אך הדבר לא הועיל. סלח ומחל!"
    לא הבנתי דבר וחצי דבר. ועוד אני עומד משתומם, כרע, נפל על הארץ:
    - "לא אקום" - פסק - "עד שלא תסלח ותמחל!"
    מיהרתי להשיבו:
    - "סלחתי ומחלתי!"
    נשק לידי והלך.
    - ולמחרת - באו וסיפרו.
    - גם בעיתונים כתבו.
    - מין דבר שכזה!
    - הצית את ביתו ובית השכנים!
    - ניסה להצית עוד בתים.
    - טען שזה סיכוי הגאולה האחרון.
    - בקושי השתלטו עליו.
    - מין ברייה שכזו!
    - לחיים!